הלכתי לבקר את סבתא בבית השני. כל הדודות כבר היו שם ושיחקו רמי. לא היה מקום לעוד יד אז לא הצטרפתי, ואכלתי אגוזים במקום. סבתא הכינה קיפלי, ואמרה שסבא תכף יחזור. אז חיכיתי לו על הספה בסלון. הרגליים שלי לא הגיעו עד הרצפה ויכולתי לנדנד אותן. גיזי שאלה מה נשמע בבית אז סיפרתי חדשות, אבל הפסקתי אחרי כמה משפטים כי היא לא שומעת כל כך טוב וממילא לא היה שום דבר מעניין. היא גם רימתה.
בין הסירים לתנור סבתא שאלה מה נשמע, ואיך הלימודים, ואם אני כבר "מסתובבת". הוצאתי לה לשון והיא צחקה עלי. אחר כך סבא הגיע, וזה אומר שסיימו ערבית ושבבית עושים הבדלה. נתתי לו חיבוק והלכתי, וביקשתי ממנו שיבוא לבקר יותר. הוא לא ענה כי לא זכרתי איך הקול שלו נשמע.

אחר כך חזרתי לבית הראשון. סבתא שאלה אם ראיתי את סבא ואמרתי שכן, ושהוא מוסר ד"ש. אמא התעצבנה עלי וצעקה על משהו שלא עשיתי בכלל. אחר כך היא צעקה על אבא ועל יהושע, ואחרי ההבדלה היא עלתה לחדר שלהם. אני רצתי להחליף בגדים ומהר מהר יצאנו החוצה כי סבתא כבר התחילה להגיד שוב שהיא רוצה ללכת הביתה. היא רצתה ללכת ברגל ואבא ניסה לשכנע אותה שמכאן עד בני ברק זה ששים קילומטר והיא לא האמינה לו. אחר כך נסענו במשך המון זמן, ואבא הדליק את הרדיו בקול רם ודיבר על דתיים וכל מיני דברים לא קשורים בכלל. לא יכולתי לנדנד את הרגליים כי הייתי גדולה מדי, וכבר לא היה לי מקום.

ומה תעשה, אבא, בזקנתך הבודדה,
הקהויה, המשוטטת ביערות אין קץ?
גם העולם זקן היום, אבא. הרוח כבר
נושקת לים והאדמה לרקיע ודם
השמש מצייר בו באלף צבעים –
ומה תעשה אתה, אבא, לבד-לבד בעולם הגדול הזה?

ולא תודיע את אמי, אבא.
לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על
הבור
ועל רציף הלבנים האדומות
ועל השביל המוליך אל היער הדליל .
אל תאמר לה דבר, השמעת? תן
לה לחבק אותי ברגע שלפני שריקת
האוויר החתוך, לפני שאראה
המאכלת, שמא
אזדעזע

ועתה המקום; הנה בית
אלוהים וזה שער השמים, ואתה
מהר ועשה שמא אקום פתאום
ואמלט, שמא אפנה אליך את עיני
העוורות מדמעות המלאכים.
ואחר כך – אל תשכח בבקשה, זה חשוב –
אחר כך החזר אותי לאמא.
הנח אותי למרגלותיה, קטן וצרור
ואפור. הנח אותי וצא, ואת המסך
הגף אחריך
כדי שיוותר לה החושך.
...אצבעותיה ישחקו בי,
זהיר-זהיר,
קריר-קריר,
והיא תחייך ותאמר
"זה בני".


***
בוא, אבא. היום נאסף,
גלשו עדרים מההר ואינם.
צללי הרגבים העמיקו וכבר
עזבה חמה את ראשי האילנות;
הזהר שלא תמעד בחושך – בוא,
אבא, תן לי ידך
ונלך שנינו יחדיו.

בית הקברות בסגולה, אדמה אדומה [פריכה כמו תמיד אחרי הגשמים הראשונים], שמים אפורים ועוד מעט יתחיל לטפטף. במיידאנק קר יותר.
תהלים, אבנים, אוכל אצל סבתא למעלה. שיחות הזויות. הדמעות יבואו אחר כך, כשאף אחד לא יראה, וכמה אנוכית אני שבוכה על עצמי ולא על סבא המת. לפעמים הוא בא אלי בחלומות. בזמן האחרון לא, ואפילו שאני מתגעגעת נורא.

[הייתי רוצה שוב לכתוב, לא משנה מה. אבל אושוויץ חוזרת אלי עם הגשמים ואני שתיקה]

ובלילה בלילה בא אלי מלאך אחד, ומכה אותי וצועק שאגדל.
ואני, בעל כורחי, עונה אחריו "אמן".

ואולי אחרי הריח והרוח
והרגבים הרטובים והעבים
והעלים ונמלים רצות בבהלה
ואלף טיפות ששוטפות את האבק הזה

אולי אחרי הרעש האפור והנורא
וגעש צפורים בשמים הסדוקים
אחרי השחור והכחול והברק
והאדום האדום הזה של השלכת -
אולי,
אולי גשם.

היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה'
ויניחני בתוך הבקעה – והיא מלאה פרפרים.

ואין מלים יפות לישראל כאותן הברות חתוכות שרצות על הלשון והשיניים, קלילות כל כך ומתאימות כל כך ונוחות כל כך – חלמנו, סוביבור, טרבלינקה.
יש המון פרפרים בטרבלינקה. כתומים וכחולים ולבנים. והמון עצים יש, ובשלכת העד המוזרה כאן, בפולין, הם מתהדרים בכל צבעי הקשת.
יש המון שמים בטרבלינקה. והם כחולים-כחולים וגדולים-גדולים, וצפים בהם עננים מפוסלים ברוחות שבבית, בפינה החמה והיבשה שלנו, מכנים אותן "חורפיות".
יש המון אבנים בטרבלינקה. שבעה עשר אלף, ככה הרב הנדלר אמר. לא על כולן יש שמות.
ויש שקט גדול בטרבלינקה, שלא מכסה ולא מגלה, לא מייפה את העובדות העטורות עלווה כהה ולא מציג אותן במערומיהן – רק שקט. הפרענו את השקט הזה, וכולנו זרות שתוקה.
ואין ימים יפים לישראל כיום הזה, כאן בטרבלינקה, שלבשו בו בנות ישראל לבן ועמדו לשיר "אני מאמין" ו"התקווה" להמון אנשים מתים.

וככה השמים פה:

גדולים מאוד

ואדומים מאוד, מצולקים

בענפי עצים

פריכים כעצמות גוזלים  -

עוד מעט חורף.

(הגוזלים מתים בחורף, הסברתי.

הם מתרחבים כמו מים בקור

פולני, ובסוף מתפקעים

ומתפזרים)

חם בי בלילה הזה

בירושלים שלי-של מטה,

על מחטי האורן שבה, הזועמות,

והאוויר המאובק - על

חמור אחד, עצל זנב,

שנשאר למטה לחכות.

ואיזו אמת כאן, ואיזו

כפירה, ואיזו היא (ומי היא זו)

נפשי המסוכסכת,  המבכה את

נפתולי כוכביה.

מאז  שם (הגדול האפור והנורא

ומשרתיו אש

לוהט זועקים קדוש)

לא דיברתי דבר ו

ישנתי מאוד, עד

הרגע הזה, החם והאדום, כשזקן

אחד אחז בכפו של ילד

קטן והבטיח

"נשובה"

"אני באה לפה לפעמים בשביל לבכות," היא אמרה ברצינות ואני צחקתי – כל כך חם היה שם, והרוח עמדה. דברים כמו בכי צריך לעשות כשחושך וקר ואף אחד לא רואה. היא לא נעלבה כי היא רגילה כבר, ואני שמחתי שקצת גרמתי לה לחייך. אחר כך נתתי לה יד וירדנו למטה, מחליקות על הסלעים ומעירות את האבק. לחשתי לו שיחזור לישון, יותר מדי יום בשביל לזוז עכשיו. והיא חייכה שוב, כי מה פתאום לדבר עם האבק.
"טוב לבכות פה," היא אמרה שוב. היא לא אומרת כמעט כלום חוץ מזה. הקיץ הוא אף פעם לא תקופה טובה.
"לבד לך?" שאלתי כי לא ידעתי למה היא עצובה. היא לחצה לי את היד ואמרה שלא, עכשיו לא. שמחתי. אחר כך זרקתי אבנים למים וישבנו והסתכלנו איך נולדים עיגולים קטנים. הם גדלו וגדלו ופתאום הגיעו עד אלינו ודגדגו לי את הרגליים.
"תראי," היא אמרה בשקט. "גם הם מתים." רציתי להסביר לה שלא, לא נכון – הדברים האלה לא הולכים ככה בכלל; אבל שתקתי כי לא היו לי המלים. והפסקתי לזרוק אבנים, כי ראיתי שהיא עצובה מזה. "שום דבר לא חי כאן," היא אמרה. "שום דבר לא צומח כאן."
עשיתי פרח קטן בשביל לעודד אותה. הוא היה סגול עם נקודות זוהרות, וכשאמרתי לה להסתכל היא אמרה שלא נכון, אין בכלל דבר כזה. השכבתי אותו לישון, ואז באמת לא היה. אחר כך שתקנו הרבה זמן. אחר כך היא אמרה שהיא רוצה למות, ואני אמרתי לה שלא כדאי.
"למה?"
"כי.." ניסיתי לחשוב איך להסביר בלי שכל המלים יתבלבלו. "כי זה יעשה לי עצוב. ואם אני ארגיש שזה עושה לי עצוב, אני לא ארשה."
"לא תרשי?" היא צחקה וחיבקה אותי.
"לא," אמרתי. לא ידעתי למה היא צוחקת, אבל זה היה נחמד. "ואם אני לא ארשה, את ממילא לא תוכלי."
"באמת?"
"באמת באמת. וחוץ מזה, את לא תצליחי להרדם בכלל."
"להרדם?"
"ככה מתים. אני אעשה רעש, ואת לא תצליחי." ואז היא צחקה שוב ואמרה שאני חמודה. שמחתי. כשאומרים למישהי שהיא חמודה, סימן שאוהבים אותה לפחות קצת. "את אוהבת אותי לפחות קצת?" שאלתי, והיא אמרה שבטח, אבל שאי אפשר לבכות כשאני בסביבה כי אני הסחת דעת. שאלתי מה זה הסחת דעת, והיא אמרה שזה כמו שמנסים להסתכל על משהו אבל לא רואים אותו כי העיניים מחליקות הצידה. אז עשיתי ברווז ואמרתי לה להסתכל, אבל היא אמרה שלא חי כאן שום דבר בגלל המלח.
"לא נכון," התעקשתי. "הנה ברווז."
אבל כנראה היתה הסחת דעת אז היא לא ראתה. אחר כך הלכנו הביתה.

פה – עלים יבשים, אדמה לחה וחיפושיות אדומות אדומות. כמעט דרכתי על אחת בטעות.
יש המון אריות על המצבות, ואם אני אחפש טוב בטח יהיו גם זאבים – מהכניסה אפשר לחשוב שזה יער. צפנת שאלה למה מדליקים על קברים נרות דווקא. אמרתי לה ש"נר ה' נשמת אדם" ושתקתי שגם אנחנו קצת נרות.
היו רעמים בקיילצה, אז ברכתי.
***
האדמה כתומה מעלים, וכשדורכים עליה שומעים התרסקות. שלכת כבדה – עוד ביטוי שהבנתי רק עכשיו.
קבר הילדים הוא ריבוע חצץ ממוסגר בבטון אפור, מוכתם. בקצה יש מצבה שחורה ומכוערת. מאחוריה עץ, והוא עולה ומסוכך על האבן המבריקה שחרוטה בפולנית. בעברית כתוב "פ.נ." הרב הנדלר הדליק את הנרות שכבר היו שם; הם יבערו קצת ואז יכבו בשביל המשלחת הבאה. ישנים שם ארבעים וחמישה ילדים מתים - - -
גם זו שלכת כבדה.
***
מוזר, לטול ידיים במים מינרלים. ובמיוחד שלא רואים בכלל שבית קברות.